ההשלכות הפסיכולוגיות של רופא הפריון

אני לא חושבת שאי-פעם רציתי להיות בהריון.
גם על ילדים בכללי הייתי סקפטית, אבל כנראה שכל העניין הזה של להיות עם האישה הנכונה עשה את שלו, כי כשחשבתי האם הייתי רוצה עוד איזה אחד/ת כמוה שתסתובב לי בין הרגליים ותצמח להיות אפילו טיפה דומה לאישה המדהימה שאני מאוהבת בה – אז וואלה, אולי יש בזה משהו.

שוחחנו על זה הרבה, כי בכל זאת לסביסיות ובכל זאת מכירות מ-2007, והחלטנו באמת שלטובת כל המשתתפים בדבר, עדיף שהילדון העתידי שלנו יגיע ביולוגית ממנה, כי מה לעשות כל עניין ההריון הזה מצריך הרבה יותר צ׳יל ממה שאני מסוגלת לגייס בשבוע, שלא לדבר על תשעה חודשים. טובות ושמחות לבב ערכנו את כל הבדיקות הרלוונטיות, גנטיות וכו׳, סיננו מועמדים ובחרנו זרעונים מובחרים, והגענו לרופא הפיריון במכבי השלום מוכנות לצאת לדרך. הוא שלח אותנו למספר בדיקות – דם, מעקב זקיקים, צילום רחם ושלל קללות אחרות, ואז, לאחר המתנה נוספת של חודשיים כי כמובן שאין תורים, הודיע ביובש לאשתי שאין לה סיכוי להיכנס להריון בעזרת החומר הגנטי המשובח עליו בנינו, גם לא עם IVF, והיא צריכה תרומת ביצית. התערבתי באסרטיביות מתונה ושאלתי אם אפשר לפחות לנסות IVF, אם יש טעם, והוא רק אמר שההחלטה לדבר כזה עוברת לוועדה שהוא חלק ממנה, והוא בעצמו לא היה מאשר עם הנתונים שלה.
״טמבל,״ חשבתי לעצמי. ״יש לה את הנתונים הכי טובים שאי פעם ראית, אתה פשוט לא יודע להסתכל.״

למקרה שתהיתן איך עושים תרומת ביצית (גם אנונימית למהדרין) בארץ – תמשיכו לתהות, אף אחד לא מוסר על זה מידע רלוונטי, וכבר עברנו על כל מה שבאינטרנט וגילינו שהוא לא נכון. כנראה שבגלל זה הדוקטור פשוט שלח אותנו משם ללא כל אינפורמציה של איך ממשיכות, אבל כשכן ניסיתי למשוך את הפגישה ולציין שיש לי ביציות משלי הוא רק אמר שאסור לה לקבל ממני תרומת ביצית לפי החוק, כי זה חייב להיות אנונימי, וגם הוסיף (ופה הוא העביר חזרה את המבט אליה בדרמטיות), שהיא צריכה לחשוב על ההשלכות הפסיכולוגיות של ״תרומת״ ביצית מבת-הזוג שלה. מעניין אם הוא שואל את זה גם סטרייטיות שצריכות לבצע IVF, כי אם כבר שואבים ומפרים בחוץ, ואם כבר זה חייב להיות תרומה אנונימית, אז אולי הן יכולות להשיג משהו יותר טוב מהישראלי הממוצע והמקריח (אם לא כעת אז לעתיד) שיושב לצדן.

אני לא בטוחה מה קרה בשאר הפגישה, אני חושבת שהוא הביא לנו איזה שם של חברה ש״עושה את מה שאתן רוצות לעשות, אבל בחו״ל״, וזרק שוב אזהרה על החומרה הפסיכולוגית שבדבר. רופא או לא, אני יכולה להתערב איתכן שקראתי יותר ספרי פסיכולוגיה ממנו, אבל במקום להוריד לו כיסא על הראש כפי שבאמת ראיתי את עצמי עושה בראשי, איכשהו נפלט לי ״תודה״ מגמגם ויצאתי משם החוצה הלומת-קרב.

הבטתי על סיון, לצדי, ולא ידעתי בכלל מה לומר לה. רציתי לתת לה את כל הביציות, רציתי לתת לה את כל הפתרונות… אבל לא יכולתי. היא הייתה צריכה לעבור את זה בעצמה, את המשמעות של מה שזה אומר, מבחינתה. את המשמעות שבמקור בכלל רצינו ילד שלה… ילד ממנה. אני? אני ערימה של גנטיקה ממוצעת ומטה עם הפרעות נפשיות שהורסות לי את החיים מהילדות, ולא מאפשרות לי אפילו להיות בהריון כי אני על כ״כ הרבה תרופות שאסור לקרב לעוברים מתפתחים, שבטח שאני לא אמורה לפתח אחד בעצמי, נכון?

התביישתי בעצמי על כך שחשבתי על עצמי שוב, הסתובבתי לסיון והחזקתי לה את היד. קיללתי את הרופא כל הדרך למעלית, ואז לחניון, ואז במעלית בחניון ובדרך הביתה, אבל היא הייתה שקטה רוב הנסיעה. נזכרתי שכשהתחלנו רק לחשוב על הרעיון, כשהיא התלבטה אם היא בכלל רוצה, היא הלכה לעשות את הבדיקות הרלוונטיות ואמרו לה שהיא יכולה אבל כדאי שתתחיל בקרוב. כשנה אח״כ כבר כנראה לא היה קרוב מספיק, ואני הבנתי שהגוף שלי יצטרך להיות מעורב בתהליך, בדרך כזאת או אחרת.

ההתלבטות אם להיכנס או לא להיכנס להריון בעצמי הייתה (ועודנה) איומה. הרגשתי אשמה במחשבות שלי, שלא רצו לחוות את ״החוויה הטבעית המדהימה הזאת״, ובושה בגוף שלי, שידעתי שלא יוכל להתמודד איתה – ואם יוכל להתמודד איתה, בטוח לא יוכל להתמודד במה שיקרה לו אחריה. דיכאון אחרי לידה מעולם לא היה הימור כ״כ בטוח כמו במקרה של מישהי ששלושה ימים לתוך נטילת גלולות נגד הריון, כשסופסוף הייתה מאוהבת מספיק כדי להזדיין עם מישהו בלי קונדום, התהפכה לחלוטין ומצאה את עצמה בחדר מיון באיכילוב אחרי ניסיון אובדני – לא מוצלח ב-100% אמנם אבל גם לא כושל כפי שהייתי רוצה.

מעבר לחשש לעצמי, חששתי גם לעובר/ית שלי. חששתי שהסטרס שאני חיה ביומיום, ללא תרופות ובטח בתקופה עקובת דם שכזאת, פשוט תוליד לי ילד סכיזופרן במקרה הרע, וילד כמוני במקרה הטוב. לא רציתי ילד כמוני, הייתי ילדה עצובה ברמות, ואם אין לי את היכולת אפילו לשמור על העוברון הזה בבטן במינימום סטרס וללא תרופות כדי שפשוט יגדל להיות בנאדם תפקודי ושמח – אז אני פשוט מעדיפה שלא, תודה.

אבל הנה הלכה לנו תוכנית א׳, אז… מה עכשיו אני עושה?