פתאום זאת אני – ג׳יין בורדו

״יושבת עם אמא, אחת על אחת
חושבת קדימה, ועל מה שהיה״

יום שלישי, ארוחת צהריים, שופינג קליל בקניון, מייקאפ, ג׳קט, זוג נעליים, מתנה. כמה רציתי לומר לה – ״מחר שואבים לי ביציות״, אבל כל מה שהצלחתי זה לקשקש על שטויות ולשאול אותה על האחים שלי. בסוף, בדרך לאוטו, היא הציעה לי לקנות קיה פיקנטו, כי פעם קיבלתי כזה רכב מהעבודה ואמרתי לה שאנחנו עכשיו מחפשות. בקושי הצלחתי למלמל שאני צריכה רכב עם מקום לעגלה.

אני מנסה לחזור אחורה 20 שנה, לשמוע שוב את המילים האלה: ״תצאי לי מהבית״, לשמוע שוב את הלב שלי נשבר בקרבי, בפעם הראשונה מיני רבות. ואולי הפעם הראשונה הזו הכתיבה הכל, ואולי מאז אני לא מצליחה למצוא לי בית, להרגיש רצויה באמת, לאחוז בטלפון ולכתוב הודעת טקסט לחבר/ה בלי למחוק.

סלחתי לה מזמן, אבל זה לא אומר שלא כואב לי לפעמים, להיזכר. ואולי… אולי זה לא עניין של לסלוח, כמו פשוט עניין של להתקדם. המטפל שלי מחמיר איתה – הוא נותן לי להיות רכה מספיק כלפיה רק תוך כדי שהוא מזכיר לי שהייתה לה יותר אחריות בסיטואציה מאשר לי. ״הייתי רוצה שיסלחו לי, אם אני הייתי טועה ככה…״ אני ממלמלת מתחת לאף, כשעתיים אחרי שקיבלתי דיווח על שבעה עוברים קפואים.

בשישי בערב כשאשתי אצל אמא שלה, ואמא שלי כנראה מתפללת אחרי הדלקת נרות, וג׳יין בורדו ברקע, אני לא מצליחה לעצור את הדמעות. אני לא חושבת שאני מנסה. ואולי זה הורמונים, הדיכאון שאחרי שאיבת ביציות, is that a thing? ואולי זה PMS על סטירואידים. ואולי. אולי אני פשוט מתגעגעת. אולי פשוט הייתי רוצה את אמא שלי לידי בתהליך הזה. כי ממי עוד אני אמורה ללמוד מה בשם אלוהים לעשות?

״כי כמה אשמה, אפשר לאכול?
כשאת אבודה, תחזיקי לי יד, גם לי אין מושג
אבל את לא לבד״
💔💜