בין שאיבה להזרעה

מונית לאיכילוב, אולטראסאונד או סשן וגינלי, שוד חנות ספרים, שוד בבית מרקחת, מונית חזור, תרופות מהר למקרר, לאנץ׳ עם בייבי בסוף לא יצא לפועל, אולי עדיף ככה? אולי אנחנו מתראות יותר מידי גם ככה?

עניין הנישואים הזה הוא מורכב. מי בכלל חשב על איך זה יהיה, כולנו רק רצינו למצוא את החצי השני, לרכוב בזוג אל השקיעה, על גבי איזה חד קרן מתחת לקשת בענן. לבבות בעיניים, ניצוצות בלבבות, יש לנו אהבה והיא תנצח.

היא תנצח עד שתלאות היום ינצחו אותה? או אולי תהיה זו הבירוקרטיה? או במקרה הקווירי שלנו זה יהיה בכלל המדינה.

אני חושבת על פתיחת בלוג חדש לנשים קוויריות בתחילת תהליך הורות, משהו שיתאר את התהליך שלנו. אני חושבת על כמה זמן עבר מאז שהחלטנו, איך רציתי למהר עם הכל. עזבי אותך חתונה, בואי נחתום אצל עורכת דין ב״משפחה חדשה״, וככה התלבשנו יפה ועשינו אח״כ לאנץ׳ במגזינו והמשכנו הלאה לבדיקות גנטיות ותורמי זרע, וזה לא קצת אירוני שאחד המצרכים הנצרכים ביותר ע״י נשים לסביסיות הוא מנות זרע משובחות? יו נואו ככה בכללי אנחנו לא מכניסות הביתה
אבל אם זה משובח ומגיע מאיזה בנק ועולה 40 אלף ש״ח אז למה לא.

בקיצור, אני ממורמרת.
ואני לא יודעת למה.
אני רוצה להיות מרוגשת.

אתמול בדרך לאסותא לאסוף את הזרע של הנסי בייבי אמרה ״יאיי נוסעים לאסוף את הנסי״ ואני הרגשתי כאילו אני לא מרגישה. הסתכלתי עליה במבט מאוכזב-עצמית ואמרתי שאני לא כ״כ מצליחה להתרגש, והיא אמרה משהו על זה שעושים משהו בעניין סופסוף בפעם הראשונה ואמרתי לה הלו, על מה את את מדברת, אני ייצרתי 6 עוברים יא חצופה, וכאילו נעלבתי, כאילו שהיא לא עשתה חצי מהעבודה, שהיא בעיקר לטפל בי, כן?

והיא עשתה את זה על הצד הטוב ביותר: בקבוק חם בוקר וערב, חיבוקים ואהבה, סדין חימום לכאבים, אוכל מנחם בוולט, גלגלה לי ג׳וינטים כאילו הייתה מכונה במפעל של מרלבורו, סידרה ופינתה את המדיח, האכילה את הכלבה ולקחה אותה לוטרינרית, בגדול עשתה הכל, כאילו הייתי בחודש שמיני להריון ולא כולה אחרי שאיבת ביציות.

אני לא יודעת למה אני ככה ממורמרת, בחיי, ברור שהיא זכרה שעשינו תהליך כבר, וגם במהלך השיחה היא ישר תיקנה ואמרה ״לא נו ברור שעשינו כבר משהו בעניין״ ובכל זאת התעקשתי להזכיר לה שגם הלכנו כבר לאסוף את הנסי, ואפילו יש לנו תמונות שלי בתספורת-בוקר לא מחמיאה מחבקת מיכל של חנקן נוזלי כאילו היה ילד בשר ודם.

ואולי היא צודקת, אולי זה פחות ממשי כשמדובר בערימת תאים במבחנה… העוברים האלה, הם מרגישים לי תיאורטיים. כן, נכון, היה רגע של התרגשות מעורבבת בחרדה כשקיבלנו עדכון על טיסתם ונחיתתם בשלום וכעת הם מוקפאים בבטחה בבי״ח בלה בלה בטריבלסי שבגיאורגיה.

אבל אולי זה בדיוק העניין, מה עם העוברים שלנו? הטסנו אותם לגיאורגיה ועכשיו פתאום החלטנו לנסות הזרעה? זו לא הייתה התוכנית, גברת! אבל זו כן. באותו רגע כששמעתי ״זקיק באורך 16 ס״מ״ אמרתי בעצמי, עוד לפני שסיון בכלל הבינה, ״זה אומר שאפשר לנסות הזרעה?״, אבל זה התערבב בכל ההמולה, וההסברים של ד״ר אלטמן על הורמונים ורירית רחם בעוביים שונים. בקיצור, התבלבלנו מרוב האפשרויות, ואולי זו בדיוק הבעיה בלהיות זוג נשים שמנסות להביא ילדים במדינת ישראל, שיש יותר מידי אפשרויות ויותר מידי תחנות ואף אחת לא יודעת מאיפה מתחילות ובאיזה סדר כדאי לבצע את הדברים ובנוסף לכל הצרות גם רוב הרופאים בקופות החולים כ״כ איומים!

אחרי שקיבלנו את החדשות הבאמת משמחות ונסענו חזרה מבי״ח בלינסון כשסיון נוטפת זרע על כל התחתונים שלה דיברנו על כל הרופאים האיומים שפגשנו בדרך, ואמרתי שאני רוצה לכתוב מכתב תלונה על ד״ר גירטלר, שאמר לנו שאין שום סיכוי שהיא אי פעם תוכל להביא ילד/ה בלי תרומת ביצית, ושאין גם טעם לאשר ivf ושהוא לא היה מאשר לה אז הוא לא יעלה את זה לוועדה. רתחתי עליו על כך שלא בדק הכל כראוי, על כך שאחרי בדיקה יותר מעמיקה וגילוי של פוליפים וכריתתם פתאום הכל הסתדר, גם הזקיקים וגם ההורמונים. ובכלל לא נדבר על ההערות ההומופוביות שלו… אבל כבר כשאמרתי את זה ידעתי שזה בטח יעלם יחד עם ההחלטה שלי להגיש בקשה לוועדת חריגים ולתבוע את משרד הבריאות ולהגיע עד בג״צ. ככה זה בחיים, הזכויות שלנו חשובות לנו עד גבול מסוים. לא מתוך אנוכיות, חלילה, פשוט מתוך התשה. כולנו כבר מותשות, עברנו את כל הפרקים הקודמים בחיים שלנו על סמך הוראות הפעלה שכתבו לאנשים אחרים, היינו צריכות להיאבק לחפש את דרכנו, להבין מאיפה מתחילות ולאן ממשיכות ואיך עושות ולאן הולכות כ״כ הרבה פעמים, בעצמנו, בלי אף טמפלייט חברתי שינחה אותנו, שאין לנו יותר כוחות. עשינו את המאבק, נלחמנו בכל השדים, יצאנו מכל הארונות, הלכנו לכל המטפלים/ות, הגענו לגיל בגרות, מצאנו את אהבת חיינו ואנחנו מוכנות לגדל ביחד משפחה. אין לנו כוח לדרמות (כן אני מודעת לאירוניה שבמשפט בהתחשב בקהילה, אבל הרושם שלי הוא שברגע שמתחתנות יש וייב של רגיעה). אז אם כבר יש לנו אפשרות לשלם עוד קצת כסף, בנוסף לכל מה שגם ככה שפכנו עד כה, רק כדי לקבל את הילד/ה הנכספת, את המשפחה שתמיד חלמנו עליה (למרות שמעולם לא ראינו אותה בטלוויזיה), ברור שנקפוץ על ההזדמנות במקום להמשיך להיאבק. אין לנו כוח לדרמות, ומדינת ישראל היא הדרמה קווין הגדולה מכולן.