למה לפתוח בלוג פומבי וחושפני, אין לך מה לעשות בחיים?

אתמול היינו בעגלת קפה באגם ניצנים. היה נחמד אבל יותר מידי צרעות ויותר מידי טנטרומים של כלבה כנענית משוגעת, וכידוע אם יש כלבה משוגעת שתעשה טנטרום בבית הזה – זו תהיה אני, ולא אף אחת אחרת. הגענו ״ממש מוקדם״, שזו גרסת הממש מוקדם השבתית שהיא 9:00 בבוקר. די מוקדם, לא? חיש קל ארזנו אותנו ואת הפפה והגענו לגלות שילוט מקיף של ״אין כניסה לבעלי חיים״, ואני כבר הרגשתי את הטנטרום המוכר של אני-רוצה-לרדת-מהארץ-המזדיינת-הזאת עולה בגרוני, אבל מהר מאוד סיון, שראתה מה עומד ליפול עליה, הרגיעה את המתרחש ואמרה ברוגע של אמא-לשלושה-עשר: ״אני אלך לדבר איתם, תחכו רגע באוטו״. אז חיכינו, ואכן כשהיא חזרה הותר לנו להיכנס עם הדרקון הטורף לתוך שטח האגם ועגלת הקפה ויכולנו להנות משעתיים וחצי של צ׳יל על האגם עם קפה ומאפה. אולי לא בדיוק צ׳יל, כי ככל שהגיעו יותר אנשים כך הגיעו יותר כלבלבים והמצב החמיר מ״צ׳יל על האגם״ ל״לין וסיון מנסות להרגיע את החיה הטורפת״. ב-11:30 התקפלנו.

בבית סיון הייתה מאוד עייפה מלוחמה בדרקון אז הרשיתי לה לישון צהריים בזמן שאני עושה שאכט וצופה בפרק הראשון של העונה השנייה של The Morning Show. כן, זה היה בינג׳ מהיר, אני יודעת, היו לי המון דברים לדחיין. עישנתי את Wedding CK הסאטיבי והחמוד ביותר וצפיתי בחצי פרק כי זה באמת היה ממוצע מינוס אחרי סיום העונה האפי של הפרק הקודם. אולי בגלל זה צריך לחכות שנה בין עונה לעונה? שירותי הסטרימינג באמת הרסו לכולנו.

בזמן שלא-התרכזתי בסדרה על מסך הטלוויזיה שמולי, עשיתי מה שכל דור-Y ממוצעת במדינה מערבית עושה והושטתי יד אל עבר הטלפון שלי כדי לאתר משהו אחר במסך אחר שכן יתפוס את תשומת לבי, כלומר: רשתות חברתיות לרוב. בשיטוטיי בפייסבוק נתקלתי בפוסט בקבוצה לטיפולי פוריות לנשים גאות בה אני נמצאת שנתקלתי בו פעמים רבות לפניכן – לא בהכרח בקבוצה הזו, לא בהכרח בפלטפורמה הזו, לא בהכרח ברשת חברתית, אבל רוח הדברים חזרה ועלתה שוב ושוב – איפה מתחילות? איפה ממשיכות? האם יש איזה בלוג או אתר שמסביר את התהליך בארץ באופן מסודר?

התגובות היו מלאות רצון טוב, והפנו להתייעצויות בפרטי או לקובץ pdf המצורף לקבוצה (כלומר נגיש רק לבעלות פייסבוק החברות בה) המפרט מספר עמודים אינפורמטיביים ופרודוקטיביים ביותר, אך ייתכן שקצת קשים לקריאה. ובכלל, כשאת רק מתחילה לחשוב על הרעיון, הדבר האחרון שבא לך זה איזה צ׳ק ליסט… בהיתי במילה הזאת, ״בלוג״, ונזכרתי במה זרקה לעברי סאלי משיעור קרמיקה שעבר בעוד סיפרתי שם על הרפתקאות סיון ולין בארץ הזכויות הנעלמות בנסיונן להקים פה משפחה: ״אני מאוד מקווה שאת מתעדת את כל זה באיזה בלוג!״

ובכן, מתעדת אני תמיד מתעדת. בלוגים תמיד היו לי. למה לא לחבר בין השניים?

אבל כמובן שכמו שקורה בכל מוח מתוקן של אישה מתוקנת במדינה ממש לא תקינה, המחשבות החלו לזרום ואיתן שצף הביטול העצמי שכולנו מכירות ואוהבות –
הסיפור שלנו הוא לא הסיפור הסטנדרטי
הכתיבה שלי היא יותר חווייתית ופחות אינפורמטיבית
מה אני צריכה את זה על הראש שלי
מה יקרה אם זה לא יצליח
מה יקרה אם, חס וחלילה, זה כן יצליח

הביטול העצמי הזה ליווה אותי לאורך היום, עד להפסקת רשתות חברתיות אחרת במהלכה נתקלתי בפוסט קצת שונה, אך רלוונטי באותה המידה: אנונימית מתייעצת אודות בעיות בקשר המיני עם בת זוגה מזה שנים שהיא באמת אהבת חייה אבל מה לעשות – הן לא מצליחות לפתור את זה. חיש קל מיהרתי להגיב, הרי מי אם לא אני מתורגלת בלהחיות מערכות יחסית מתות-מינית לתוך בריכה של אוקסיטוצין והפרשותיו הנלוות? פצחתי בשורת רעיונות שניסיתי אני בעצמי בעבר, תוך פירוט החסרונות והיתרונות של כל אחד, ואז כשהבטתי בתגובה, כמובן עוד באמצע כתיבתה, הבנתי שעליי להוסיף את כל הסייגים שהיו לי והעניינים שיש להתייחס אליהם שרלוונטיים ספציפית לנשים גאות – כי מה לעשות, יש הרבה. בתור אישה במערכת יחסית מינית עם אישה שהייתה גם בטיפולים יחידניים/זוגיים וגם בסדנאות מיניות שונות עם כל מיני אנשי ונשות מקצוע, אני יודעת שלא כולם מתאימים לכולן, ואני לא רוצה לשלוח אף אחת לכיוון הלא נכון רק כדי שתתייאש יותר מבת זוגה, שכולן גם ככה אומרות לה לעזוב בתגובות, נכון?

בקיצור, התגובה נהייתה ארוכה ומסורבלת, והביטול העצמי החיש את צעדיו והשיג את אצבעותיי בעודן מקלידות, וכך היא נגנזה תוך באמת המון כוונה טובה אבל הבנה שהפלטפורמה הזו היא לא בהכרח המקום לחלוק את כל ניסיון חיי עם כל אחת שמתייעצת. כחצי שעה לאחר שגנזתי את ערימת העצות הכביכול-לא-שימושיות הללו, בעוד סיון שרועה ליידי על הספה, נחה מעוד אחה״צ של מין מהמם (בקשר שהתחיל משנתיים של מין ממוצע מינוס), כל אחת מאיתנו בבהייה במסך אחר, היא קראה לי רגע החוצה משלי רק כדי לספר לי על אנונימית מסכנה ופוסט ההתייעצות ששמה בפייסבוק. ישר ידעתי על מה היא מדברת, ואכן באותו פוסט היה מדובר. סיפרתי לה והיא הבינה, הרי סיון בעצמה לא מגיבה ברשתות חברתיות כמעט אף פעם. זה בכלל לא משהו שמדבר אליה, מבחינתה היא שם רק כדי לקרוא.

ואני?
כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת.
מפרסמת אנונימית לקהילה הלא נכונה.
והפעם האחרונה שזכורה לי בה היה לי נחיל עוקבים היה כשישראבלוג עוד היה בשיאו.

חיפשתי בגוגל ״בלוג נשים גאות״ ולא מצאתי דבר מלבד עמודים אינפורמטיביים על נשים גאות ולהט״ב. חיפשתי ״שיטת ropa״, שהיא השיטה בה סיון ואני מתכננות ופועלות על מנת להקים משפחה, ומצאתי אתר שעושה גוגל טרנסלייט ומדבר על תרומת ביציות בין בני-זוג. בקיצור, חיפשתי בגוגל וגיליתי שאנחנו – נשים גאות המתגוררות במדינת ישראל ומעוניינות בפיסת מידע כלשהי על הדברים הבסיסיים ביותר שסטרייטים מוצפים במידע עליו מהשנייה שהם נולדים – אנחנו פיסה דמוגרפית נשכחת, אנחנו מקרה קצה, אנחנו – לא קיימות אונליין.

וזה לא מקובל עליי יותר.