חופשת שאיבה

בכל פעם שאני קמה ממצב שכיבה נדמה שהרחם שלי מנסה להישאר למטה. אני כבר משועממת מלשכב בבית ולקרוא / לצפות / לכתוב / לקשקש עם חברים/ות. היו לי ביקורי חולים, הביאו לי חטיפים ומטעמים, חיבוקים וריכולים, ואפילו מיץ סחוט מגזר-סלק-ג׳ינג׳ר טריים שסיון הכינה לי במכונת המיצים החדשה והנוצצת שקנינו. המטבח נראה כמו war zone ואנחנו חיות על מה שמבקרים מביאים לי ועל הזמנות מוולט, למרות שאין דבר שאני רוצה יותר מהאוכל הביתי של עצמי כרגע, אבל בכל פעם שאני קמה…

הרחם שלי מנסה להישאר למטה.

השעמום הזה, של לא-להרגיש-טוב, הוא לא עושה לי טוב גם בשאר תחומי החיים. בראש שלי רץ באנר המפרט את הרשימה המלאה של הדברים שאני אמורה לעשות ולא עושה כרגע, והירידה ההורמונלית בכמות האסטרוגן מנענעת בחוזקה את התינוק הישן שהוא הדיכאון המאז׳ורי שלי. אל תתעורר, באמאשלך, אני עוד צריכה to get shit done.

האינבוקס עמוס בהודעות מזדהות על ״התהליך״ – ככה הן קוראות לזה, כל חברותיי הלסביסיות ששולחות לי נחמה מרחוק, מזהירות אותי שהתוצאה עוד עלולה להיות רחוקה. הן כבר הביאו ילדים ועכשיו הן מתרגשות לראות שאני בדרך להצטרף אליהן, אחרי שנים שנשארתי בעומק חיי הרווקות ההוללים בזמן שהן החליפו טיטולים וחיממו בקבוקים ומחו אפים מנוזלים. זה מצחיק, איך הקהילה שחשבתי שנעלמה לי חוזרת אליי בשנייה שאני צריכה מילים טובות מהן. אולי מצחיק זו לא המילה? אולי אני סתם לא יודעת את המילה למרגש.

בראש שלי זהו יום המחלה השלישי והאחרון, ואחריו אני אחזור להיות חיה ובועטת, או לפחות חיה… אני ארגע עם הבעיטות בינתיים. יש לי התקן תוך-רחמי חדש למניעת כאבי אנדומטריוזיס (ומניעת הריון אני מניחה?), ושרון התחילה לקחת גלולות נגד הריון על מנת להסדיר את המחזור שלה. יש כאן איזושהי בדיחה על זוג לסביות שמנסות להביא ילדים ואיכשהו שתיהן כרגע על אמצעי מניעה, רייט? אבל נו, נראה שזו הדרך היחידה בה רופאי הנשים יודעים לסדר בעיות. אחרי שבועיים של גלולות מגיעים שבועיים של כדורי אסטרוגן מצדה, עוד 5 ימים של נרות פרוגסטרון ואז אנחנו טסות לגיאורגיה ומניחות לה בתוך הרחם את אחד העוברים שנוצרו מהביציות ששאבתי, מהזרע שבחרנו, מהשנה המטורללת הזאת שעברנו.

״איזה רומנטי זה, שאף אחת מאיתנו לא יכולה לעשות את זה בלי השנייה?״ היא אומרת לי כשאנחנו שכובות מחובקות על הספה, ואני מעולם לא הייתי נאהבת כמו שאני נאהבת ברגע הזה.
״כן הא, ממש כמו אצל הסטרייטים.״