גיאורגיה – ניסיון ראשון

אני יושבת ביוון, באי קטן בשם אגיסטרי, החוף ריק ואני משקיפה על הגלים מפכפכים ברוגע שמוקף שוברי-גלים. מעניין שאלו שהגיעו עד הנה הם רק אלו שנשברו. אני בוכה. בכי מגעיל כזה, מלא שיהוקים ונזלת. רגע לפניכן קראתי את החוזה החתום ביננו לבין חברת ״רפאל קייר״, חברה שאמורה הייתה לסייע לנו לבצע טיפולי פוריות שאסורים בחוק במדינת ישראל לזוגות חד מיניים. באופן אירוני, היינו צריכות לטוס לגיאורגיה, מדינה בה להט״בים הם מחוץ לחוק, כדי לבצע הטמנה של עובר – פרי בטני – לתוך הבטן של אשתי. כל הסיבות הרפואיות הסטנדרטיות היו שם, הרופא אמר לה בבירור שלא תוכל להיכנס להריון ללא תרומת ביצית, והרופאה אמרה לי בבירור שלא כדאי שאהיה בהריון. כל האמירות האלה, כמובן, היו מלוות במסמכים רפואיים רשמיים, ובכל זאת המדינה שלנו נגדנו, אנחנו לא רשאיות להסיר את מסכת האנונימיות הנדרשת לפי חוק נשיאת עוברים במדינת ישראל, לא משנה אם אנחנו רשומות בביטוח לאומי, או אם שאר החובות שלנו בפני המדינה תופסות אותנו כזוג נשוי לכל דבר – לא שיש לי כסף לדירה אחרי כל התהליכים האלה, אבל אם הייתי רוצה לקנות אחת? הייתי מחויבת במס דירה שנייה, כי לקחת כסף הם יודעים, אבל לתת זכויות? על הזין שלהם.

הבוקר, לפני שקראתי את החוזה, קראתי את ההתכתבות שלנו עם הבחור שמייצג את החברה מולנו, אלמוג שמו. הוא היה נחמד מאוד בהתחלה אבל כמו כל פקיד בתפקיד שכח מקיומנו ברגע שדברים קצת הסתבכו. כמה הסתבכו? היה לי כ״כ קשה לכתוב על זה, שפשוט לא העזתי עד עכשיו, אבל ככל שהזמן עובר, ככל שאני מתרחקת מהסיטואציה, אני רואה אותה יותר בבהירות, ובא לי להקיא.

הסיטואציה היא שבגלל שאסור לנו לעשות את זה בארץ, חתמנו על הסכם מול חברת רפאל קייר ושילמנו להם 10 אלף ש״ח. זה כבר אחרי 40 אלף ש״ח ששפכנו על שאיבת ביציות מצדי – פרוצדורה שהייתה מסובסדת עבורי אם הייתי נשואה לגבר עם בעיות פריון, ולא לאישה עם בעיות פריון. הפרוצדורה הזאת, שמסתבר שזוגות נשים בכל העולם מתעניינות בה, אפילו ללא סיבה רפואית, נקראית בפי העם והאינטרנט ROPA, והיא מאפשרת לשתי בנות הזוג להיות חלק ביולוגי מובהק מההריון, ממש ״כמו אצל הסטרייטים״. הפרוצדורה הזאת גם חוקית ומותרת במדינות אירופאיות מתוקנות עבור אזרחיה, אבל מכיוון שאנחנו לא אזרחיות אירופה, האפשרות היחידה שנותרה לנו היא לבצע זאת בגיאורגיה, מדינה שהוציאה את קבוצת הלהט״ב מהחוק בספטמבר 2024, ממש יום אחרי הזריקה הראשונה שלי לקראת השאיבה. בחוזה רשום שסיון הפונדקאית שלי, לא שאנחנו זוג ומבצעות טיפולי פוריות ביחד, כי כמובן שגם שם זוגות חד-מיניים זה big no no.

על כל זה כנראה עוד יכולתי להחליק, גם אם זה אומר שכשנכנסנו בדלתות בית החולים לחדר המתנה הומה בשתי שפות, שאף אחת מהן אינה אנגלית, אותי שלחו לשבת בצד ואת סיון לקחו בלעדיי למעלה לחדר הטיפולים. לא יכולתי להיפרד ממנה בנשיקה או אפילו להחזיק לה את היד, והבנות בקבלה של בית החולים התעקשו שאין אינטרנט אלחוטי במקום כך שפשוט ישבתי והרגתי זומבים בטלפון במשך דקות ארוכות שהפכו לשעה ארוכה שהפכה להמתנה בלתי נסבלת. בפועל הפרוצדורה אמורה לקחת שתי דקות, כך שכל שתי דקות שעברו הבטתי בשעון במתח. לא יכולתי להתכתב עם אף אחד/ת, לפרוק את התסכול או המתח שלי עם חברים או אפילו סתם ללכת לאיבוד באינטרנט. כל מה שיכולתי זה לשבת שם ולנסות לדמיין מה היא עוברת. איך אומרים? המציאות עולה על כל דמיון.

במציאות סיון חיכתה בחלוק כחול על המיטה בחדר קדם-ניתוח בבית החולי בטבילסי עם שלפוחית שתן מלאה (תנאי הכרחי להכנסת עובר, מסתבר), מתקשה להתאפק, כשבינתיים מגיעות אחת אחרי השנייה נשים נוספות להליך דומה ואפילו לא מקבלות מיטה – מתפשטות, נכנסות ויוצאות תוך שתי דקות כל אחת. זה הקל עליה, לרגע, כשעוד חשבה שזה עומד להיות ממש קליל.

למרות ההמתנה מורטת העצבים, התנחמתי בעובדה שסיון לא לבד שם. היא נכנסה יחד עם בחורה מקסימה בשם נוי שגם הגיעה דרך חברת רפאל קייר, ושתיהן שכבו שם בחלוקים מיטה ליד מיטה ודיברו ביניהן בנעימים עד שנהיה קשה מדי להחזיק את שלפוחית השתן העמוסה ולדבר בו זמנית. כשסופסוף קראו להן, באיחור של כ-30 דקות להבנתי, הן עשו את דרכן לכיוון חדר הניתוח יחד, כאשר לסיון הורו לשבת על שרפרף קטן ליד האחות בכניסה ולנוי הורו להיכנס. ״אבל ציפורה לא כאן,״ היא אמרה. ״אני לא נכנסת עד שהיא מגיעה ובודקת שמחזירים לי את הבת הנכונה!״

ציפורה, למי שלא עוקב אחרי הטרלול שההליך הזה מצריך, היא המשגיחה היהודיה מטעם חברת רפאל קייר, שהייתה אמורה ללוות אותן בתהליך. ממה שהבנתי זה יותר עניין יהודי מרפואי, אבל בתכלס לא אמרו לנו מה זה אומר, ״משגיחה״, וכולנו היינו חילוניות מכדי להבין. סיון ונוי ניסו לבקש שיקראו לציפורה, אבל זה היה שיח חרשים – האחיות לא הבינו אנגלית, נוי וסיון לא הבינו גיאורגית, האחיות לא הבינו מדוע הן לא נכנסות ובטח שלא זיהו את השם ״ציפורה״, שהוא כנראה איזו גרסה יהודית חמודה שהדביקו לשם הגיאורגי המקורי שלה. הן חזרו שוב ושוב על השם ״ציפורה״, כאילו שזה ישנה משהו, אך ללא הועיל – נותר רק להמתין שתגיע מישהי דוברת אנגלית. לאחר המתנה מתסכלת נוספת עם שלפוחית מתפוצצת, נכנסה סופסוף דוברת אנגלית והבטיחה שתלך לקרוא לציפורה, ואחרי מספר דקות נוספות זו אכן הגיעה, ונוי, חברתנו לפרוצדורה, נכנסה ראשונה. היא שתתה מספר בקבוקי מים בדרך לבית החולים והפיפי שלה דחק בהרבה משל סיון, כך שזה היה נראה הוגן. כעבור שתי דקות היא יצאה מחדר הניתוח, שמחה וטובת לבב, מעדכנת את אשתי ש״זה לוקח שנייה ולא מרגישים כלום״. זה הקל עליה, היא נכנסה רגועה, התיישבה על הכיסא, הרימה רגליים למקומות הייעודיים והמתינה בהתרגשות. הנה זה קורה!

אחות אחת התחילה ללחוץ בחוזקה על שלפוחית השתן שלה עם אולטראסאונד בעוד אחות אחרת ווידאה את זהותה וציפורה עומדת בחדר המעבדה הסמוך, מחייכת אליה חיוך מרגיע מהחלון המפריד בין שני החדרים. אחת הנשים, שלא היה ברור אם הן רופאות או אחיות, הכניסה את הספקולום (או בשמו העברי – מפשק) לנרתיקה של סיון ואחריו הכניסה צינורית לכיוון הרחם. סיון עצמה עיניים, ניסתה להרפות את כל שריריה וחזרה לעצמה בראש על מנטרה חיובית: ״אני מקבלת אותך אליי באהבה״, אמרה לעוברון הקטן והמופשר שלנו, והמתינה לכאב הבלתי נמנע שכבר חשה בעבר כשחדר לה עצם זר אל תוך הרחם. עוד נשימה, עוד הרפיה… הכאב לא הגיע. אולי הפעם זה לא יכאב, חשבה לעצמה. אולי הכל שם באמת כבר הורחב וטופל וסודר בפרוצדורות קודמות, וזהו, עוד 2 דקות היא תצא משם ותתחיל המתנה בלתי נסבלת מסוג אחר.

במקום זאת, הצינורית נשלפה ממנה החוצה. היא פקחה את העיניים וראתה עוד אחיות בתוך החדר, כולן מביטות לה אל בין הרגליים, ישירות לתוך נרתיקה הפעור, מדברות ביניהן בשפה זרה, בעוד האחות שלחצה עם האולטראסאונד הפסיקה והתחילה לפתוח אריזות של צינוריות בכל מיני גדלים. הרופאה החזירה את הצינורית עם העובר ללבורנטית דרך חלון המעבדה והמתינה שיגישו לה צינור אחר, בעוד שאר האחיות עמדו סביבה בפנים מודאגות. בתוך כל בליל הדיבורים הגיאורגיים, לפתע נשמעה שפה מוכרת ושם מוכר – שמה של סיון, והמילים “Try number two״. הייתה זו אחות אחרת, שכנראה הקליטה את הפרוטוקול, והיא דיברה לתוך רשמקול.

חרף כל נסיונותיה להרפות, אני יכולה רק לדמיין כמה היא התכווצה למשמע המילים הללו. האם מספר שתיים אומר שעובר מספר אחד לא הצליח, וצריך להפשיר עובר אחר? היא לא הבינה למה אף אחת לא אמרה לה מה קורה, האם העובר הראשון לא עבד, מדוע צריך להפשיר עכשיו אחד אחר, שהוא אגב באיכות נמוכה משמעותית מהעובר שרופא הפריון שלנו בחר. רק כאשר התעקשה לשאול שאלות הרופאה טרחה להסביר לה שהרחם שלה נמצא בפוזיציה בה הצינורית המעוקלת בקצה לא הצליחה להיכנס, והיא צריכה לנסות צינורית אחרת. ״והעובר?״ החזירה לה סיון בשאלה באנגלית. ״העובר בסדר,״ ענתה לה ציפורה באנגלית מחוייכת בחזרה.

ידענו כבר שצוואר הרחם של סיון צר מאוד ולכן עשינו את כל ההכנות האפשריות – צילום רחם, היסטרוסקופיה אבחנתית, ואז היסטרוסקופיה נוספת עם כריתת פוליפים שנמצאו בדרך, ואפילו דובר על לבצע הרחבה לפני הכנסת העובר – פרוצדורה שמתבצעת בארץ בהרדמה במידה ויש צורך, אבל בעייתית לבצע בנפרד מהכנסת העובר, כי אז צריך לשלם 30 אלף ש״ח באופן פרטי על חדר ניתוח, מנתח, מרדים ומה שזה לא יהיה בנוסף שלא מכוסה לנו בדמי בריאות כי אנחנו לסביות. לבסוף, אחרי כריתת הפוליפים ובדיקות מעמיקות אצל ד״ר אלטמן (הרופא המלווה שלנו) וד״ר רפאל ברנן (הבעלים של חברת רפאל קייר) שניהם הצליחו להכניס לה צינורית לרחם, ואמרו שלא אמורה להיות שום בעיה ואנחנו יכולות לטוס לגיאורגיה ברוגע ולבצע את ההליך בלב שלם. ככה זה, כשאת עוברת טיפולי פוריות כבר נכנסים לך לרחם כ״כ הרבה פעמים שזה לא אמור להיות ביג דיל.

סיון הניחה שהעובר לא היה בתוך הצינורית, כלומר שהרופאה הכניסה צינורית ״מעבר״ קודם ואז אליה כיוונה להכניס את הצינורית עם העובר – כי, ובכן, בכל זאת מדובר בחומר גנטי רגיש, ובכל זאת מדובר בבית חולים שהוא בייסיקלי בית חרושת להריונות. היא נרגעה שוב, ככל האפשר, וחזרה לשכב ולנסות להרפות, חוזרת שוב על מנטרות חיוביות בראש בזמן שהאחות חזרה ללחוץ על שלפוחית השתן שלה עם מכשיר האולטראסאונד והרופאה הכניסה צינורית אחרת. היא הרגישה את הלחץ של הצינורית נכנסת, והמתינה בהתרגשות מהולה במתח להכנסת העובר. אבל שוב, כמו בפעם הקודמת, כלום לא קרה. כעבור מספר דקות היא פקחה את עיניה בשנית, חוזה באחיות וברופאה מדברות ביניהן שוב בשפה שאין לה כל דרך לתרגם. צינורית מספר 2 ממתינה בתוך הרחם שלה, ואף אחת לא אומרת לה מילה. סיון בחורה מנומסת ושקטה, לא כמוני, ככה שהיא המתינה עוד מספר דקות לפני ששאלה מה קורה וקיבלה את התשובה המהממת מהרופאה: ״הן לא מוצאות את העובר.״

מעניין שאחרי כל המחדלים של אסותא היינו צריכות לשלוח את העוברים שלנו משם עד לבית חולים בגיאורגיה כדי שדווקא הם יאבדו אותו. סיון הייתה בשוק, וייתכן וגם קצת גידפה בראשה עד שהרופאה התחילה להסביר שהעובר היה בצינורית הראשונה, זו שלא הצליחו להחדיר לה לרחם במקור, ואז הוציאו אותו החוצה כדי שלא יקרה לו משהו. ובכן, לאבד אותו זה לא משהו שקרה לו? תהתה לעצמה. בשלב זה היא כבר הבינה שאין לה מה לתהות בקול רם, לאף אחת שם לא הייתה אנגלית ברמה שתאפשר לה להבין מה היא אומרת, ונראה שאף אחת שם גם לא התעניינה במיוחד במה היא מרגישה.

כאשר עובר מוכנס לרחם, הסבירה הרופאה באנגלית מצופה מבטא זר כבד, יש נוזלים נוספים בצינורית לצורך ההחזרה, ומסתבר שאחרי ששפכו אותם ואותו לתוך המבחנה הן התקשו לאתר אותו בתוך הנוזל, כי הוא, ובכן, מאוד קטן. אילו רק הן היו חושבות על זה שהוא קטן מראש… חשבתי שזה משהו שרופאי נשים מוסמכים אמורים לדעת, גודל של עובר זה באמת די סטנדרטי, אנחנו מצאנו מה הגודל מאוד בקלות כשחיפשנו בגוגל. נו, אולי שנים של לימודי רפואה לא משתווים לאינטרנט חופשי אחרי הכל. הרופאה המשיכה להסביר שהלבורנטית מחפשת אותו, ואם היא לא תמצא אותו יפשירו את העובר הנוסף, הגיבוי, ששלחנו מבעוד מועד.

בשלב הזה סיון כבר החלה לאבד אמון שמשהו חיובי יצא מההליך הנוכחי. איך אפשר לדעת שהיא באמת מצאה את העובר? וגם אם כן, איך אפשר לדעת שהוא עדיין בסדר אחרי כל זה? היא ניסתה להישאר רגועה וחיובית, אבל דמעות החלו להציף את עיניה. האחיות המשיכו לדבר ביניהן, אסופות כולן ליד הרגליים שלה, אף אחת לא שמה לב לדמעות שניסתה לעצור. הן רק המשיכו לדבר ביניהן, מתעלמות מהאישה המתוחה והעצובה שמחוברת לרחם בו היו עסוקות, אפילו לא מנסות להרגיע אותה. דקה ועוד דקה עברו בעצלתיים, עד שהרופאה הכריזה ״היא מצאה אותו!״. בנקודה זו, זה כבר לא היה מרגיע.

צינורית חדשה הוכנה והוגשה לרופאה מתוך חלון המעבדה. היא החדירה אותה והראתה לסיון באולטרסאונד כל מיני צללים לא ברורים שלטענתה היו הצינורית ובעקבותיה העובר בתוך חלל הרחם. סיון כבר לא הייתה במצב להתרגש או לשמוח, מה גם שהייתה סקפטית מאוד לגבי האם זה עובר או סתם נוזל כלשהו שהיה בו קודם עובר חי. היא רק רצתה לצאת משם, אבל בשל הסיבוכים, הרופאה אמרה שכדאי שתנסה להתאפק עוד 10 דקות לפני הפיפי המיוחל. היא גם הושיטה לסיון תמונה של האולטראסאונד, אבל איכשהו כשיצאה משם, עדיין בהלם כבד, התמונה כבר לא הייתה בידה.

ציפורה ליוותה אותה חזרה לחדר הקדם-ניתוח הקודם, וסיון שאלה אותה אם הן באמת מצאו את העובר והאם זה בטוח, והיא אמרה שכן. היא ביקשה ממנה לצאת להגיד לי שהיא בסדר, כי לא היה עליה טלפון, אבל כשציפורה יצאה סופסוף אני כבר הייתי אחרי המתנה של שעה ומשהו ובדיוק יצאתי לשיטוט במסדרונות בית החולים אחר שירותים, כך שפספסתי את העדכון. סיון הסירה מעצמה את חלוק הנייר הכחול, התלבשה, ישבה על המיטה, בהתה בשעון במשך 10 דקות, הלכה סופסוף לשירותים ושחררה, אבל שום תחושת הקלה לא הגיעה.

כעבור 12 ימים קיבלנו תשובה שלילית.
אנחנו לא בהריון.