אתמול דיברנו שוב על האפשרות של פונדקאות בחו״ל, כי גם סיון כבר לא בגיל שהיא הייתה כשהתחלנו לדבר על זה… ואז הרגשתי אשמה והתחלתי לחשוב אולי אכנס להריון בכל זאת, כנגד כל המלצות הרופאים. ואז חשבתי על רופאים, ועל כמה רופאים אצטרך לראות בהריון, והתחלתי לבכות נהרות של דמעות, וחשבתי שאצטרך להפסיק עם כל הכדורים …
פספוס
שנייה לפני שאני פוקחת את העיניים המחשבות שלי כבר מתרוצצות בראש במעגלים, ואני מבינה שאני לא אמשיך לישון. אני נזכרת איך עניתי לשיחת הטלפון ממנה בהתרגשות, כי קבענו שתתקשר מיד לפני שעולה למטוס, אבל במקום התרגשות שמעתי התייפחויות של בכי ו״המטוס המריא בלעדיי״ אחד בקול שבור של אישה שעשתה הכנה הורמונלית חודש וחצי לקבלת תרומת …
כמו אצל הסטרייטים 