אשמה

אתמול דיברנו שוב על האפשרות של פונדקאות בחו״ל, כי גם סיון כבר לא בגיל שהיא הייתה כשהתחלנו לדבר על זה… ואז הרגשתי אשמה והתחלתי לחשוב אולי אכנס להריון בכל זאת, כנגד כל המלצות הרופאים.

ואז חשבתי על רופאים, ועל כמה רופאים אצטרך לראות בהריון, והתחלתי לבכות נהרות של דמעות, וחשבתי שאצטרך להפסיק עם כל הכדורים שכרגע מחזיקים לי את הנפש כמו מסקנטייפ עייף – דהוי אבל עובד. חשבתי שאצטרך להפסיק ליטול משככי כאבים וקנאביס, וחשבתי על הדיכאון של אחרי לידה, וחשבתי על הפעם ההיא שהתחלתי לקחת גלולות וסיימתי בטיפול נמרץ כי מצב הרוח שלי השתנה כ״כ מהר ממאוהבת-למתאבדת שאף אחד בכלל לא יכל לראות את זה בא.

חשבתי על זה שאני מפחדת שלא אצליח להיות שם בשביל התינוק שלי, חשבתי שהכל יכאב לי, חשבתי על הפלאשבקים, על הפוסט טראומה המזדיינת הזאת, על זה שהחלומות יחזרו כשאפסיק ליטול את כל הטיפול התרופתי שאסור לי לקחת בהריון.

אפשרות נוספת היא, שבאמת אגמל מהטיפול התרופתי המורכב שמחזיק לי את הנשמה, ופשוט – אלך למקום שקט יותר. כבר תקופה שאנחנו מדברות על רילוקיישן, והרי כל פעם שאני יוצאת להתאוורר באירופה אני מפסיקה את השימוש בקנאביס ובקלונקסים למיניהם כי אין לי צורך בהם שם. אין שם אזעקות, אין שם חברי כנסת שחשודים באונס ושלל תיקים אחרים, אין שם הפגנות כל שבת, אין שם שלטים של חטופים, ובכללי הייתי רוצה מקום עם פחות אנשים.

אני חושבת שאם זה לא היה פה, אם כמות הטריגרים הייתה יורדת – בין אם טריגרים תלויי מדינה ובין אם טריגרים תלויי משפחה – אני חושבת שהייתי יכולה לא-להיות-על-סמים מספיק זמן כדי להתעבר וללדת. אני חושבת שעם ליווי טיפולי נכון במקום הנכון הייתי יכולה גם להתאושש ממה שלא יהיה האסון ההורמונלי שמתרחש אצלי במוח אחרי כל שיבוש הורמונלי, aka דיכאון שאחרי לידה.

אבל אני יודעת שזה לא יוכל להיות כאן.

ואם לעשות את זה בחו״ל יעלה מאות אלפי שקלים, אז אפשר כבר לעשות פונדקאות וזהו.