שנייה לפני שאני פוקחת את העיניים המחשבות שלי כבר מתרוצצות בראש במעגלים, ואני מבינה שאני לא אמשיך לישון. אני נזכרת איך עניתי לשיחת הטלפון ממנה בהתרגשות, כי קבענו שתתקשר מיד לפני שעולה למטוס, אבל במקום התרגשות שמעתי התייפחויות של בכי ו״המטוס המריא בלעדיי״ אחד בקול שבור של אישה שעשתה הכנה הורמונלית חודש וחצי לקבלת תרומת ביצית בחו״ל ועכשיו הטיסה שהייתה אמורה לצאת בשעה 18:53 המריאה בשעה 18:13 והכל אבוד. ההכנות של הרחם לניסיון הנוסף, הכסף, המלון, המונית, העובר. הכל שם רחוק ובלתי מושג, ואנחנו פה, וארקיע לא ענו לטלפון, ולא היה עם מי לדבר. כל מה שהיה לעשות זה לבכות.
אז בכינו כל הלילה.
ועכשיו מה?
כמו אצל הסטרייטים 