קצת עלינו

אני זוכרת את הרגע בו בישר לנו רופא הפריון במכבי ביובש שאשתי, סיון, לא תוכל להרות מביצית שלה ותזדקק לתרומה. על השולחן, הפתרון נראה פשוט – ״לי יש הרבה ביציות,״ זרקתי לאוויר במשיכת כתפיים תמימה. ״לך אסור לפי חוק לתרום לה ביצית,״ הגיב בתקיפות. ״ובנוסף,״ ופה הוא יישר את מבטו חזרה אליה, ״את צריכה לחשוב על ההשלכות הפסיכולוגיות של הריון מביצית שלה.״

אז אמנם יש ביציות ויש רחם אבל מסתמן שלחבר בין המצרכים – אסור. לצערי אני חיה עם פוסט טראומה מורכבת ונוטלת מגוון תרופות וטיפולים שלא מאפשרים לי להיות בהריון. זה לא שלא שקלתי את זה, בדקתי תרופות חלופיות ואף התייעצתי עם מיטב אנשי ונשות המקצוע – כולם ייעצו לי שלא להרות. הפסיכיאטרית שלי אפילו ניסחה מכתב מפורט לועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, והמליצה עבורי על פונדקאות.

על סמך זה החלטנו לנסות מכיוון קצת אחר והגשנו בקשה שיאשרו לסיון להיות ״הפונדקאית״ שלי, או לפחות אישור רשמי עבורי לפונדקאות, שיוכל לחסוך לנו עשרות אלפי שקלים בסבסוד טיפולי הפוריות שעליי לעבור כדי לתרום לה ביצית. בתגובה קיבלנו מכתב דחייה וטענה משונה ש״אין מניעה שהגב׳ אסרף תישא הריון שאינו מביציותיה״. כלומר גם הם מחזיקים באותה הדעה שמחזיק ד״ר גירטלר ממכבי – עדיף שאשתי תקבל תרומת ביצית מאישה זרה, מאשר ממני.
‏
בניגוד לדעה הרווחת במשרד הבריאות, עבורנו הפן הביולוגי שיחק תפקיד משמעותי –
לא רק שהשלמנו אחת עבור השנייה צורך ביולוגי הכרחי לרבייה, גם חקרנו וגילינו שאם סיון תישא ברחמה הריון מביצית שלי, הגנים שלה יקבעו איזה גנים מתוך הביצית יבואו לידי ביטוי אצל הילד/ה (אפיגנטיקה). בעברית פשוטה זה אומר שלשתינו תהיה זיקה ביולוגית לילד. ״ממש כמו אצל הסטרייטים״, אמרתי לה בהתרגשות כשגילינו, בהתחלה, כשזה עוד היה מרגש.

מצאנו את המקום היחיד בעולם שבו ניתן לבצע את ההליך בגילנו (37, 41) – גיאורגיה, וחתמנו חוזה מול חברה ישראלית שתסייע לנו בתהליך. הימים היו ימים של סגירת המרחב האווירי על בסיס שבועי, וכדי לבצע תרומת ביצית חייבים תכנון זמנים הרמטי מראש לצורך ההכנה ההורמונלית. וכך התווסף לו עוד עיכוב לרשימה. בינתיים אני ביצעתי שתי שאיבות ביציות באופן פרטי (40 אלף ש״ח) והקפאנו 10 עוברים מופרים מהזרע שבחרנו בתחילת כל הטירוף הזה.

לבסוף היה נראה שהמצב מתאזן והטיסות חזרו, אבל חברות התעופה היחידות שאפשר היה לסמוך שימריאו בתופת היו ישראליות, והמחירים? בשמיים.

בתוך כל הקשיים הללו הצלחנו לבצע שלושה סבבים של נסיונות, כלומר שלוש פעמים שהטסנו מפה עוברים בהקפאה, ותכננו לפגוש אותם שם. שניים מהנסיונות נפלו בשל כשלים טכניים – אחד, של ביה״ח בגיאורגיה והשני של חברת התעופה ארקיע. שני גופים שלא היו צריכים להיות מעורבים מלכתחילה אם מדינת ישראל לא הייתה מביאה אותנו למצב המגוחך הזה.

נסיון אחד צלח. קיבלנו תשובה חיובית לבדיקת הריון, רקדנו בסלון מאוהבות והיינו בשמיים. את הבדיקה השלילית אחריה, שבישרה על ההפלה, קיבלנו בזמן המלחמה עם איראן, כשהשמיים נסגרו ללא כל ציפייה להיפתח, והמדינה אסרה עלינו לצאת ממנה. הייתי שבורה.

נראה כי לצורך טיפולי פוריות איננו נחשבות זוג, אבל לצורך אישור פונדקאות לי כיחידנית אנחנו כן נחשבות זוג. למען האמת, יש רשימה שלמה של חוקים סותרים, בחלקם אנחנו נחשבות כזוג – זה בד״כ החלק שגוזר קופון על השכר שלנו, ובחלק האחר אנחנו לא נחשבות – זה החלק שמשתמש בסבסוד הזה עבור הריונות של א.נשים אחרים.

לא רק שנכפה עלינו לבצע את כל זה בחו״ל, נתונות לחסדיהם של פוליטיקאים צמאי שלטון וחברות תעופה רודפות בצע, אלא גם שאף אחד מההליכים הרפואיים שעברנו בארץ, מול בתי חולים ורופאים ישראלים, אינו כרוך בסבסוד מטעם המדינה. לא כי אין צורך רפואי, הרי סיון צריכה תרומת ביצית ואני צריכה פונדקאית, אלא כי רק במידה והזוג מורכב מגבר ואישה, יש אפשרות לקבל משהו מהכסף הזה (עד כה 70 אלף ש״ח, למי שתהה) בחזרה.

אני עדיין זוכרת את המילים של אמא שלי, אי שם בגיל ההתבגרות, כשיצאתי מהארון והתעקשתי להישאר בחוץ: ״אני רוצה עבורך חיים קלים יותר, חיים כאלו… הם יכולים להיות מאוד קשים.״ אמא שלי ואני כבר בקושי בקשר מאז שסיון ואני התחתנו, אבל אין רגע בשנתיים האחרונות, שאני לא רוצה להרים אליה טלפון – ולומר לה שהיא צודקת.