ואנחנו מתאוששות מהשפעת החמורה בתבל. לא עזרו האזהרות של אחותי הקטנה, רופאת הילדים בשיא התמחותה (שעוד תככב כאן בהמשך), לא עזר גם כשהעברתי אותן הלאה לסיון ואמרתי לה שתלך להתחסן. ״לא, אין טעם… כבר מאוחר מידי…״ הייתה זורקת לעברי, בכל זאת כבר ינואר/פברואר/מרץ, או מה-שלא-היה-התאריך. סך הכל זה לא שאנחנו איזה סייקוז מתנגדות חיסונים, כן? …
חופשת שאיבה
בכל פעם שאני קמה ממצב שכיבה נדמה שהרחם שלי מנסה להישאר למטה. אני כבר משועממת מלשכב בבית ולקרוא / לצפות / לכתוב / לקשקש עם חברים/ות. היו לי ביקורי חולים, הביאו לי חטיפים ומטעמים, חיבוקים וריכולים, ואפילו מיץ סחוט מגזר-סלק-ג׳ינג׳ר טריים שסיון הכינה לי במכונת המיצים החדשה והנוצצת שקנינו. המטבח נראה כמו war zone ואנחנו …
כמו אצל הסטרייטים 